כוחן של מילים – מדור הורות

כוחן של מילים, מתוך מדור הורות, מאת צפי. גיליון מאי 2023

סיפור שסיפר שוקה דינור:

רוכל מבוגר מכר בלונים משך שנים באותה הפינה בסנטרל פארק בניו-יורק. סופי שבוע שמשיים היו טובים לעסקיו, ימים חורפיים סגריריים היו פחות טובים, אבל הוא כמעט ולא החמיץ יום.
כשהמכירות היו דלות והקהל דליל נהג הרוכל לשחרר לחלל האוויר כמה בלונים מלאים בהליום. מניסיונו רב-השנים הוא ידע שהטריק הזה מושך תשומת לב, כמו זיקוקי די-נור המשוגרים אל-על.
הוא נהג, משום מה, להפריח את הבלונים באותו סדר צבעים – בלון ורוד, ואחריו בלון כחול, הפסקה קטנה ואז כמה בלונים ירוקים. ילדים ברחבי הפארק כבר חיכו להפרחת הבלונים, כמו הפרחת יונים באצטדיונים, כמו המזרקות בלאס-ואגס שמתחילות לזנק בְּשעה יעודה. והטריק הקטן הזה באמת תרם לעידוד מכירת הבלונים של הרוכל הוותיק.

יום סגרירי אחד ישב על ספסל בפארק ילד קטן כבן חמש, אפרו-אמריקאי, שיערו מסולסל והוא אוחז ביד אימו שישובה לידו. הרוכל, כהרגלו ביום מכירות מתון, החל להפריח כמה מבלוניו. בתחילה הורוד, אחר כך הכחול, הפסקה קטנה ואז הירוקים.
וכשנסתיימה ההצגה הקטנה הזו, משך הילד הקטן בזרועהּ של אימו והוביל אותה לכיוונו של הרוכל. הוא לא ביקש לרכוש בלון כמו כל הילדים, הוא רק משך בשרוול מעילו של מוכר הבלונים, הרים אליו את מבטו ושאל: "אם תשחרר את הבלון השחור, גם הוא יעלה  למעלה?"

מופתע ונרגש משאלתו של הילד, הציץ המוכר בעיני אימו של הילד כמבקש אישור, ואז רכן אל הילד, פרע שיערו בחיבה ואמר לו: "בני, זה לא הצבע, זה מה שבתוכם של הבלונים, הוא זה שגורם להם לעלות למעלה".

חלפו שנים. הרוכל זקָן ופסק מלפקוד את הפארק ולמכור את בלוניו.

ויום אחד צצה בעיה עם שכירות הדירה שלו והוא פנה למשרד עורכי דין בעיר לקבלת עצה. במשרד היפנו אותו לשילה וולטרס, עורכת הדין שלהם שמתמחה בנושא שכירויות.
שילה, בשנות השישים שלה, כהת עור, אפרו-אמריקאית, קיבלה אותו בִּמְאור פנים. הוא הסביר לה בקצרה את הבעיה איתה הוא מתמודד.
"מה עיסוקך?" היא שאלה.
"אני מבוגר… כבר איני עובד." הוא ענה. "הייתי מוכר בלונים בסנטרל פארק… משך שנים."
שילה הביטה בו כלא מאמינה: "זה אתה מפריח הבלונים… הורוד… הכחול…?" שאלה.
"עבדֵך הנאמן…" ענה בחיוך גאה. "טריק נחמד שהמצאתי, אהה?… יפה שאת זוכרת."

שילה קמה מכיסאה, הקיפה את השולחן, ניגשה אליו ואחזה את שתי ידיו בחום. "עזוב את הטריק…" היא אמרה. "משפט אחד שלך שינה את חיי. בני, אז קטן בשנים, ניגש אליך באחד הימים כשטיילנו בפארק ושאל אם גם הבלון השחור יכול לעלות למעלה, ואתה ענית לו בחיבה שזה לא הצבע, זה מה שבתוכו של הבלון שממריא אותו למעלה. והמשפט הזה שלך לִבְני, ננעץ כמו חץ בראשי. אני, שעד אז התקרבנתי והאשמתי אחרים ואת צבע עורי בכך שלא הצלחתי להמריא אף פעם, פתאום נפל לי אסימון בנקישה. הכול בתוֹכי! ולמרות שהייתי מטופלת בגידול שלושת ילדיי הקטנים, גייסתי את אימי לעזרה והלכתי להשלים לימודַי ולהגשים את חלום ילדותי להיות משפטנית."
היא נטשה את אחיזת ידיו והושיטה ידה ללוח עץ מלבני קטן שהיה מונח על שולחנה והיפנתה אותו אל האיש. הוא הביט בלוח, ועיניו הצטעפו כששפתיו לחשו את הכתוב:
"זה לא הצבע, בני, זה מה שבתוכנו שגורם לנו לעלות למעלה…" ולמטה היה ציור של בלון שחור הנוסק לשמים.

"המשפט הזה שלך הוא שהביא אותי לכאן." היא אמרה לו בהתרגשות, "והוא מונח על שולחני כל הזמן כדי שברגעים שאני מתבכיינת ומאשימה אחרים, הוא ישמש לי כתזכורת. ועכשיו… ספר לי בהרחבה איך אני יכולה לשרת אותך…"

הורים הם הדמויות הכי משמעותיות לילדים. המילים, הדברים, המסרים שהורים אומרים ומעבירים הינם מאוד משמעותיים לילדיהם. כהורים עלינו לתת את הדעת למשפטים שאנו אומרים, כיוון שיש להם השפעה על תפישת עולמם ועיצוב אישיותם של הילדים.

עלינו כהורים להיות מודעים לכך, כיוון שהורות היא דבר המצריך חשיבה, מודעות ותכנון (ולא רק ספונטניות). כדאי כמו בסיפור, להשמיע משפטים אופטימיים, מעודדים ומצמיחים שנותנים פרספקטיבה נכונה וחיובית על החיים ומעוררת תקווה. לעומת משפטים שסוגרים, מלחיצים, מייאשים, מעוררי חרדות וחוסר תקווה, למשל: "אם לא תצטיין בלימודים לא יצא ממך כלום…", "את לא מתאימה לחוג ריקוד, אין לך קצב". כל אחד יכול להצליח להגשים ולממש את משאלות ליבו, עליו רק להאמין ולהתמיד, עליו לנסות ולעשות. זהו תפקידו של כל הורה, כל מדריך וכל מחנך למען עתידם של ילדינו.

שתף:

עוד פרסומים: