מדוע, בעצם, אין לאבן-יהודה בית ספר תיכון עצמאי בשליטתה? ניסינו להתחקות אחר הסיבות לאנומליה – לפיה למושבה חזקה בשרון אין תיכון עצמאי המותאם לצרכי הישוב ותושביו.
בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, נמצא העולם בתהליך מתמיד ומואץ של התקדמות טכנולוגית. ההתקדמות כאמור נוגעת לכל התחומי החיים, הן לשגרה היום יומית והן לעולם התעסוקה.
ככל שהיכולת של מאן דהו ללמוד ולהשתלב בתהליכים ובשינויים הטכנולוגיים היא גבוהה יותר, כך היכולת שלו להשתלב בעולם התעסוקה ובחיים הכלכליים תהיה טובה יותר.
ובהתאמה, בעשור האחרון, אנו עדים לשינוי מגמה בשאיפות בני נוער – במיוחד אלו המשתייכים לשכבות החזקות בחברה הישראלית – ביחס לשרותם הצבאי. אלו, מבקשים להתמיין ולהתגייס דווקא וככל האפשר ליחידות הסייבר והמודיעין דוגמת 8200. זאת, במטרה ברורה, צופה פני עתיד, להכין עצמם לעולם התעסוקה, לצבור ידע, הכשרה, קשרים וניסיון בצבא לקראת הצטרפותם לשוק העבודה, ולהשתלב בו ביתר קלות, כשהם בעלי ניסיון רב וידע נרחב בתחום. על מנת להתמיין ולהתגייס ליחידות אלו, על התלמידים למצות יכולותיהם, להצטיין ככל הניתן בלימודיהם התיכוניים וללמוד במגמות ריאליות-טכנולוגיות מורחבות ככל האפשר.
מגמה זו, לא רק מאפיינת את שאיפת התלמידים עצמם, כי אם גם מוכוונת, מעודדת ומועצמת על ידי הוריהם. בישראל של שנת 2022, הורים בני המעמד הבינוני-גבוה והגבוה (עשירון 8-10), מבינים כי הנכס העיקרי אותו יוכלו להעניק לילדיהם הוא חינוך עילי מוטה טכנולוגיה והצטיינות – חינוך אשר יאפשר להם עתיד כלכלי טוב. במציאות הנכחית, נכס זה – אשר שוויו הכלכלי עצום, עולה לעין ערוך על כל נכס פיננסי, אותם יכולים הורים בני עשירונים אלו להעניק לילדיהם. נכון יהיה אך לדיין ולומר, כי רק הורים בני האלפיונים העליונים, יוכלו להעניק לילדיהם נכסים חליפיים (פיננסיים או אחרים) בשווי כלכלי דומה.
ואצלנו, את המושבה אבן-יהודה משרת עשרות שנים בית הספר התיכון "הדסים". בית ספר ותיק טובל בירק, לו עבר היסטורי מפואר, המצוי בפאתיה הצפוניים של המושבה. בית הספר משתייך לארגון ותנועת "ויצו", ארגון ציוני חשוב ומוערך, אך כזה שמטרותיו העיקרית מוגדרות, בין היתר, במלים הבאות: "התנועה מובילה לשינויים למען שיפור החברה בישראל, תוך שימת דגש על קידום מעמד האישה, שוויון בחינוך, רווחת המשפחה ותמיכה באוכלוסיות חלשות." כל אלו ערכים ודגשים החשובים לבנייתה של חברה ישראלית ציונית כחברת מופת. בבואנו לבחון דגשים אלו בהקשר החינוכי, נוכל למצוא, אם כן, כי הדגש בתנועת "ויצו" מושם על שוויון בחינוך ותמיכה באוכלוסיות חלשות. לפיכך, אך טבעי הוא כי בכפרי הנוער של "ויצו" ברחבי הארץ ובתי הספר הצמודים להם, מושם הדגש על קליטת וקידום תלמידים עולים וקידום תלמידי פנימייה מהפריפרייה החברתית החלשה בישראל. כך ניתן למצוא אף במוסד "הדסים" ובבית הספר התיכון הצמוד לו, הכוללים מלבד בית ספר תיכון, כפר נוער בתנאי פנימיה, הנוטלים על עצמם ובמשולב משימות אלו של קליטת עליה, קידום ושילוב החלשים בחברה. ככזה, חלק ניכר ממטרותיו ומשאביו של מוסד "הדסים" מוכוונים למען מטרות חשובות אלו, מטרות שאינן תואמות את מטרות רוב "לקוחות" בית הספר (התלמידים והוריהם במושבה אבן-יהודה) המבקשים חינוך ערכי למצוינות וקידמה.
מחיפוש פשוט באתר האינטרנט של "ויצו", עולים מטרות הארגון והתנועה, בהקשרם החינוכי, במשפט הבהיר הבא: "להעניק לפעוטות, ילדים, בני נוער וקשישים שוויון הזדמנויות למען צמצום פערים בחברה הישראלית.". זאת בעוד מרבית חניכי בית הספר – תלמידי אבן-יהודה – כלל אינם זקוקים להדבקת וצמצום פערים. אדרבא, אנו באבן-יהודה איננו פריפריה חברתית או כלכלית המבקשת לצמצם פערים אל מול הממוצע בישראל. אנו מהווים קהילה מפותחת ואף מובילה בחברה הישראלית (אשכול 9 בדירוג משרד הפנים), אשר מטרותיה בתחום החינוכי נסובים סביב השאיפה להובלה כצעירים מצטיינים וערכיים, המוכנים לאתגרי המחר בעולם תעסוקה תחרותי וטכנולוגי.
אנו נמצאים, אם כן, בסתירה פנימית מובנית בין מטרות ויעדי הנהלת המוסד החינוכי, לבין מטרות ויעדי מרבית החניכים (תלמידי אבן-יהודה) והוריהם.
כיצד הגענו לכך, ומה האפשרויות העומדות לפתחנו כקהילה? לפני עשרות בשנים, כשאבן-יהודה עוד הייתה מושבה קטנה וענייה בתושבים ובמשאבים, היה זה רק טבעי שתשתתף ותהנה משירתי בית ספר תיכון סמוך, המצוי אף בתחומי גבולותיה המוניציפליים, הזוכה ככל תיכון לתקציבי משרד החינוך ונהנה אף מתמיכת ארגון בינלאומי חזק ("ויצו"). באותם הימים ולמשך עשרות שנים, שימש בית הספר מלבד תלמידי כפר הנוער (הפנימייה), גם את התלמידים הגרים במושבה כמו גם תלמידים ממושבות ומושבים סמוכים (קדימה, כפר נטר, בית יהושע ואודים). אך במהלך השנים, משהבינו הורי וקברניטי היישובים הסמוכים, כי שוב אין מתאם בין מטרות בית הספר לבין מטרות ילדיהם, הוציאו ההורים את ילדיהם לבתי ספר אחרים, עצמאיים, של אותם הישובים. בתחילה פרשו בשנות התשעים המוקדמות תלמידי המועצה האזורים חוף השרון (כפר נטר, בית יהושע ואודים), בהמשך הקימה המועצה קדימה בית ספר תיכון עצמאי, והוציאה אף היא את תלמידיה מ"הדסים". וכך, נותרו תלמידי המושבה, ביחד עם תלמידי הפנימיה, בנוחות פיזית בשל הקרבה אל בית הספר אך בחוסר נוחות פדגוגית והתאמה בין מטרות הנהלת בית הספר לבין מטרות התלמידים והוריהם.
במטרה להבין יותר, פנו תחקירני מערכת במושבה למספר מהמעורבים הבכירים בנושא לאורך השנים, כדי לנסות ולהתחקות אחר השאלות – מדוע לא הוקם בעבר בית ספר תיכון עצמאי לתלמידי אבן-יהודה התואם את הצורך, ומדוע פרויקט זה אף לא מקודם בשנים אלו? לצערנו, מרביתן ומרביתם של הדוברות והדוברים ביקשו להשאר בעילום שם, אך סקרו היסטורית ומהותית ואף הסבירו את הדברים הבאים:
"סוגיית הקמת בית ספר על יסודי עצמאי באבן יהודה (חטיבת ביניים ותיכון) נמצאת על סדר יומה של המועצה המקומית מזה שלושה עשורים, עוד מראשית שנות ה 90 .בראשית שנותיה של המושבה מיעוט התלמידים, מיעוט התקציבים המקומיים והעדר שטחים ציבוריים מתוכננים בהיקף התואם בית ספר על יסודי אכן היוו מכשול. אך הגידול המבורך במספר התלמידים במושבה, התעצמותה הכלכלית של המועצה, אישור תכניות בניה רחבות היקף בישוב (המקנות שטחי ציבור ניכרים לבניית בתי ספר), כל אלו מחד ומאידך קשיים תקציביים מתמשכים של כפר הנוער "הדסים", היו הגורמים העיקריים שהביאו ללחצים לצאת "מהדסים" לקריית חינוך על יסודית עצמאית באבן- יהודה."
"במהלך שנות התשעים והאלפיים, הגידול במספר התלמידים הוביל לפתיחת עוד ועוד כיתות בחטיבת הביניים והתיכון בהדסים והפכו אותו לאחד מבתי הספר הגדולים בארץ. מוטת השליטה של מנהלי בית הספר מטעם "ויצו" הפכה לבלתי אפשרית ובהכרח פגעה ברמת הלימודים וביכולת לתת מענה אישי לצרכי התלמידים. יציאת תלמידי "חוף השרון" תחילה והמושבה "קדימה" לחטיבת ביניים ותיכון עצמאיים פתרה בעיה זו באופן חלקי. אך במקביל, וכפי שקרה בכפרי נוער נוספים בארץ, חלה ירידה במספר חניכי פנימיות הנוער, שהוביל לקליטת תלמידים ברמה נמוכה יותר ולקשיים כלכליים משמעותיים ברמת הנהלת כפר הנוער "הדסים". פועל יוצא של קשיים אלו היה קיצוץ בתקציב בית הספר והסטת תקציבים לפנימייה. התוצאות לא אחרו לבוא הן במספר שעות הלימוד שהלך ופחת, מיעוט בפתיחת מגמות חדשות מעודכנות וניכר כמובן גם בהשקעה במתקני בית הספר. גורמים אלו, לצד רצונה הטבעי של אבן יהודה לחנך את תלמידיה שלא באמצעות "קבלני משנה" המנותקים מחיי הקהילה, הוביל לניסיונות חוזרים ונשנים לצאת מהדסים. בשנת 1998 אף הושגה (במאבק שהגיע עד בג"צ) הסכמת משרד החינוך להקמת חטיבת ביניים עצמאית. אך בשל התנגדות ועדי ההורים באותה עת, זו לא הוקמה".
"כיום, על רקע פיתוחה המואץ של המושבה והגידול במספר התלמידים בגילאים הרלוונטיים מתחדד הצורך ביציאה מהדסים. מדובר במהלך אסטרטגי מתבקש, הדורש הקצאת משאבים, מנהיגות ואומץ לב ציבוריים לצורך התמודדות עם התנגדות עיקשת מצד "הדסים" והנהלת "ויצו" שצפויים למצוא עצמם עם בית ספר אך ללא תלמידים. יותר מכך, נדמה כי קיים פחד מובנה במועצה מתוספת מאות עובדי חינוך על יסודי (המוגדרים כעובדי הרשות המקומית, להבדיל מעובדי החינוך היסודי המוגדרים עובדי משרד החינוך) לרשימת עובדיה. בנוסף בל נשכח שבאבן-יהודה מתגוררים מורים רבים המלמדים בהדסים, אשר יחד עם עובדי כפר הנוער מהווים כוח פוליטי כבד משקל אשר אף הוא מעכב את ביצוע התכנית." כאן הוטלה הפצצה מטעם הדוברים: "אבי פוחד מהשינוי הארגוני העמוק במועצתו (הוספת המורים למצבת כ"א), חושש להאבק עם ויצו ומשרד החינוך, ולהתעמת ולאבד תמיכת מורים ועובדים תושבי המושבה. בשקט הוא "הורג" כל ניסיון יציאה מהדסים."
לסיכום הוסיפו: "וכך קורה שאנחנו ממשיכים לשלוח ילדינו לבית ספר המופעל על ידי גורם חיצוני זר לקהילה, בית ספר שרוב מתקניו ישנים (חלקם מסוכנים בטיחותית), בית ספר שאינו פועל לעידוד מצוינות וחדשנות ועוד. טיעוני הסרק בדבר העדר "מסה קריטית" של תלמידים והעדר קרקע זמינה לבניית קריית החינוך העל יסודית הופרכו זה מזמן. ניתן ואפשר קריית חינוך על יסודית עצמאית באבן יהודה. כל שנדרש היא מנהיגות שכה חסרה לנו."
גורמים נוספים שעסקו בנושא בשנים האחרונות ממש, אמרו לנו את הדברים הבאים: "מה לנו ולויצו? -זו הייתה השאלה הגדולה. לדעתי לנו אין מה לחפש בויצו. זה ארגון להעצמת נשים, כבודו במקומו מונח אבל הוא לא מתעסק בחינוך. כשאנחנו היינו נספחים שם זה משהו אחר. היום 95 אחוז מהילדים בבית הספר אלו ילדים מאבן-יהודה, אז למה שלא יהיה בית ספר באבן-יהודה שאנחנו נקבע את הכללים שלו וננהל אותו?" משהקשנו והתעקשנו להבין ולקבל הסבר, שמענו מאחד הדוברים: "לרשות המקומית יש ילדים שהולכים ללמוד בהדסים והם הרוב המוחלט בבית הספר, אם אנחנו מוציאים את הילדים בית הספר הדסים נסגר באותו יום. אני חושב שבמצב הזה אנחנו היינו צריכים לנהל את הדסים ולא להיות אורחים שם. אולי שילדי הפנימיה יהיו אורחים אצלנו. רוב הכסף ורוב השיח במועצה הוא על חינוך, גם במדינה התקציב השני בגודלו הולך לחינוך. אבן יהודה השקיעה בתשתיות בית ספר יסודי 75 או 80 מיליון שקל, ועל תשתיות של תיכון 3 מיליון… זה לא נראה לי הגיוני, יש לנו 3 בתי ספר יסודיים והרביעי בדרך אבל בית ספר תיכון אחד בשליטתנו אין לנו." בשיחת רקע נוספת, בה ניסינו להבין את הסיבות הנוכחיות לאותה הימנעות תמוהה מהקמת תיכון עצמאי, שמענו את הדברים המפתיעים הבאים: "אבי כבר היה במסלול לבית ספר עצמאי. מעט גמגם, אבל היה במסלול. אך כשהוא הבין שהמשמעות היא הצטרפות של מאות עובדי הוראה למועצה, מישהו שכנע אותו לסגת. הסברנו לו כי המשכורות ממילא מתוקצבות ממשרד החינוך, והמועצה היא בעצם רק "צינור", אך כבר לא היה עם מי לדבר."
ראש המועצה הקודם, עמוס עזאני, דווקא נאות להתראיין לאחר דחיות מספר. במסגרת זו שמענו ממנו, בין היתר, את הדברים הבאים: "מה שהיה לנו בתוכנית זה להפוך את בתי הספר שלנו לשמונה שנתי, זאת אומרת לבטל את החטיבה (בהדסים), והגשנו בקשה למשרד החינוך… ומשרד החינוך לא אישר אז בזמנו" אמר עזאני שאינו מעודכן, מטבעם של דברים, בנעשה כיום, ומלמדנו כי סבור היה כי פתרון חלקי זה (הגם שכרוך בקשיים לכשעצמו) יתן מענה אף לבעיית התיכון. "החלטנו לבחור בחלופה של תיכון גם באבן-יהודה אבל לא היה לכך מגרש מתאים באותו זמן (מגרש בבעלות המועצה, מ.מ.). והגשנו הצעה להדסים שיחכירו, אנחנו נחכור מהם שטח בשביל לבנות בית ספר שלנו. תיכון (עצמאי). משרד החינוך לא הסכימו לזה וגם הדסים לא הסכימו להחכיר את השטח…"
בהמשך תאר עזאני ניסיון כושל לפתרון ("ועדה") אליו הגיע עם הנהלת בית הספר, ששוב הצליחה, גם בתקופתו, לנתב למתווים עמומים, שלא מעניקים שליטה אמתית של הרשות בהנהלת תיכון ילדי המושבה – "מה שעשינו, אמרנו OK נמשיך איתכם… רוב חטיבת הביניים תלמידים שלנו… איך שלטנו בזה – הקמנו ועדה, מקימים ועדה עליונה על בית ספר, מחוץ למנהל, מחוץ לניהול… ועדה שהיא זו שמנהלת שמפקחת על כל נושא הלמידה, כמה צריך להשקיע כסף פה ושם…" בהמשך הוסיף עזאני את דעתו האישית: "ההוצאה על בית ספר היא לא קטנה", וכך גילה דעתו וחששו להקים בית ספר עצמאי.
בשלב מסוים הוסיף וחשף עזאני טפח מעניין בהוסיפו: "אפשר לעשות בית ספר אולי היום, היום אולי אפשר לעשות בית ספר תיכון. אני לא יודע תשאלי את אבי… יכול להיות שהיום הוא יכול לעשות את זה". ואז שב וגילה דעתו שפתרון הדסים הוא פתרון מספק לדידו: "אבל אם את עושה, אם זה שאלה של בעלות שלנו תוך שליטה על מה שקורה. כל הרעיון הוא שאנחנו נשקיע ונקבל בבית ספר את מה שאנחנו רוצים. זה קרה גם ככה בלעדי בית ספר בידנו שלנו".
אנחנו לא מסכימים עם גישות עזאני והררי. לדידנו, אם כן, מדובר בכשל מובנה יסודי, ונדמה כי כבר כחמש-עשרה שנים לפחות, נכון היה ואף נחוץ, בשנות שלטונם של עזאני והררי, להוציא את תלמידינו מבית הספר "הדסים" בשליטת "ויצו" ולהקים עבורם תיכון ייעודי התואם את מאפייניהם, מטרותיהם ויעדיהם העתידיים בחיים. בית ספר שיהלום את יכולותיהם וצרכיהם ויכשיר אותם לאתגרים העומדים לפתחם.
