לעומקם של דברים מורן מן
מושבה באיטליה
זה היה בשבת. ישבתי בטיה, בית הקפה הכפרי איטלקי ברחוב המייסדים, עת תפסה את עיניי הכותרת: "הילדים השמחים של רג'יו" מתוך כתבתה של נועה לימונה במוסף 'הארץ'. כן, פעמיים איטליה באותה השבת. היתה זו כתבה אודות גישה חינוכית המעוררת השראה בכל רחבי העולם. "השתאות גדולה שררה באולם אחרי שהסתיימה המצגת על אלגרה – ילדה בת חמש עם שיתוק מוחין, שפוקדת מדי בוקר גן עירוני רגיל. אלגרה אינה יכולה לדבר, וחבריה לגן חיפשו דרכים לתקשר איתה טוב יותר. מי שהציגה את המצגת בגן של אלגרה היא אנליסטה רבוטי, מדריכה פדגוגית (או בשפת המקום, פדגוגיסטה). היא פרסה בפני הנוכחות את התהליך הממושך שבו יצרו ילדי הגן ביחד עם הגננות מערכת של סמלים, שהלכה והשתכללה לאורך השנה, עד שהפכה לשפה של ממש – שפה פרטית של הגן, שהילדים מתקשרים באמצעותה, כותבים וקוראים בה, אך החשוב מכל – שפה שפיתוחה המשותף מאפשר לאלגרה, וגם לכל אחת ואחד מהילדים האחרים, להרגיש שייכים. זהו איננו שילוב של ילדה עם צרכים מיוחדים בכיתה רגילה, כפי שהוא מתקיים בישראל. אלגרה לא נמצאת בגן עם סייעת צמודה, והגננות לא למדו חינוך מיוחד; אלגרה היא פשוט אחת מהקבוצה, שלכל אחד מהילדים בה – כך מאמינים כאן – יש דרך יחודית ללמוד, וזכות מלידה לקבל חינוך"
קראתי ודמעות עלו בעיניי. הבנתי והרגשתי שהרגע קראתי טקסט מהותי ועוצמתי, כזה שמחייב לעצור ולחשוב. כבקיא ורגיל, הנחתי לרגע את המוסף, ומיד התחילו להתעופף המחשבות, צפו ידיעות ששמעתי בשנים האחרונות אודות חינוך והתחברו להם בראשי החיבורים. אז הבנתי שהמשפט האחרון שקראתי הוא מאד מהותי ורלוונטי לא רק לילדה איטלקיה מיוחדת עם שיתוק מוחין. גם אצלנו, במושבה, לכל אחד מהילדים – גם אלו שנראים ממבט ראשון מאד דומים, שיגרתיים ורגילים – יש דרך יחודית ללמוד. "ניגון מיוחד משלו" נכתב בשפתנו.
הדברים התחברו לי עם עשרות שיחות אותן קיימתי בשנים האחרונות עם המלצרים והמלצריות בבתי הקפה במושבה. פתאום הבנתי כי בעולם המורכב בו אנו חיים, חינוך ממלכתי שמרני מהזרם המרכזי, כמו זה לו זכיתי אני, הוריי וסבי וסבתי לפניהם, שוב אינו מתאים לרוב התלמידים. כי הזרם המרכזי, בעצם, נכון לו להיות רק עוד זרם. זהו זרם המתאים לארגוני מורים, לנבחרי הציבור ופקידי חינוך עצלי מחשבה ויוזמה, ויש אף יאמרו להורים המחפשים "מסגרות" ושקט מילדיהם. אך בעצם, זהו זרם שכבר אינו תואם את כלל הילדים בעידן בו אנו חיים. עידן בו יותר ויותר מהילדים מרגישים יחודיים, חשופים לאפשרויות השונות (להבדיל מבני דורנו), ולכן דורשים "דרך יחודית ללמוד". לחלקם, אכן עדיין מתאים בית הספר הממלכתי השמרני. אך לחלקם, והחלק הזה שוב אינו זניח ושולי, נכון יותר בית ספר דמוקרטי. לחלקם, ומשיחותיי נדמה לי כי האחוז הוא גבוה, דווקא בית ספר אקסטרני איכותי וקרוב הוא כנראה המסלול הנכון והיעיל. יש להכיר בכך, לזהות את השינוי החברתי, ויפה שעה אחת קודם.
בשלב הזה הרמתי את הראש והבטתי מחלונות הקפה האיטלקי המקומי, לעבר "בית יחיאל" הסמוך. אז גם נזכרתי במאמר הראשון "מחזון למעשה" אותו כתבתי בעיתון "במושבה" אודות "האבות המייסדים" שלנו (בכר וזלינגר). "לא ניתן להבין את מנהיגותם מבלי להפנים ולהכיר בכך, כי כל מעשה וכל תכנית פעולה היו מבוססים על חזון אסטרטגי, חזון ממנו נגזרו יעדים ומהן פעולות קונקרטיות" כתבתי ביוני שנה שעברה, וכעת הבנתי כי גם בתחום החינוך, תכנית הפעולה והמדיניות, נכון לה שתיגזר מחזון והשקפת עולם ערכית. אבן-יהודה שאנחנו אוהבים היא מושבה ליברלית ודמוקרטית במהותה. על מנת לשמרה ולפתחה ככזו, ביחוד נוכח התהליכים בחברה הישראלית, נכון יהיה להחזיק בגישה חינוכית ולגבש תכנית חינוכית המבוססת על חזון ערכי של חינוך ליברלי דמוקרטי במהותו. חזון חינוכי שכזה מתכתב היטב עם הגישה שבבסיסה החירות לפיה: "לכל אחד מהילדים, יש דרך יחודית ללמוד, וזכות מלידה לקבל חינוך". במילים נוספות אף תוארה הגישה כך: "זו גישה חינוכית, שבראש ובראשונה מבוססת על אמון ואמונה גדולים בילדים, ומכאן גם בבני אדם בכלל".
"במנוחת עולם" אותה יזמתי והקמתי, אני שב ושומע, בהספדים ובשירה, את יסודות גישה ערכית זו במילותיו של טשרניחובסקי : "שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך". ערכים אלו נכונים לנו במושבה ועלינו לצעוד לאורם. והנה, בהמשכו של הכתבה אודות רג'יו, מצאתי כי הגישה החינוכית היחודית מבוססת הערכים, אינה נחלתם של ילדים, מורים ואנשי חינוך בלבד, וכי זו קיבלה הכרה, תמיכה וביסוס ממקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות המקומיים. "החלק המכונן והבלתי-רגיל בהיסטוריה של רג'יו הוא שהגישה החינוכית הייחודית, המתקדמת לזמנה (ולמעשה גם לזמננו), אומצה באופן מלא על ידי העירייה והפכה לגישה החינוכית העיקרית בעיר… העיר הידועה היום באיטליה כאחת הערים הטובות ביותר לחיות בהן… (בה) סטטיסטיקה מעודדת של אריכות ימים, משטר מקומי יעיל ושירותי רווחה שופעים ואיכותיים."
בישראל המשתנה (לרעה) לנגד עינינו, יותר ויותר הוגים ומנהיגים כבר מבינים כי הרשות המקומית, היא המחסום האחרון לשימור המורשת הליברלית הדמוקרטית מהותית. החברה הישראלית מורכבת משבטים שבטים, כפי שהיטיב לזהות הנשיא לשעבר ריבלין, שבטים שאינם חולקים ערכים וחזון משותפים. זה הבסיס למלחמת התרבות המתרחשת כעת, מלחמה אשר ביטוייה הנוכחי המובהק הוא המהפכה המשטרית והמחאה כנגדה. הפתרון, כנראה, לא יהיה גיבוש חוקה חזקה ברוח מגילת העצמאות, שתבסס ותשמר את העקרונות הדמוקרטיים ליברלים. גם חלוקה לקנטונים היא משאלת לב שלנו – השבט החילוני-ליברלי, שלא תתקבל על ידי השבטים האחרים. פשוט מכיוון שחלקם לא יוותרו על תקציבי ההעברה שמקורם במס המשולם על ידי השבט החילוני, או על חזונם המשיחי לכפיית מדינת הלכה על כולנו. במצב שכזה, ובמלחמת המאסף שתתנהל, לרשות המקומית נועדה משימה מרכזית בשימור וביסוס האוטונומיה הליברל-דמוקרטית.
חלק מהותי במשימה זו, הוא גיבוש וישום גישה חינוכית ישובית המבוססת ערכים וחזון אסטרטגי. ובמושבתנו – גישה ותכנית, שחזונה הערכי הוא חינוך דמוקרטי-ליברלי לילדי המושבה. חינוך המבוסס, הלכה למעשה (ולא רק בתיאוריה), על אמונה באדם ובילדים, כל אחת ואחד מהם בדרכם היחודית, תוך פיתוח מגוון אפשרויות ומסלולי חינוך: ממלכתי קלאסי (בשליטה עצמאית של המועצה בשים דגש על ערכים ליברליים וחינוך טכנולוגי מתקדם), דמוקרטי (רחב מזה הקיים ובתמיכה כלכלית מסיבית של המועצה) ואקסטרנית (תיכון אקסטרני מתקדם וחדש במושבה, בשיתוף המועצות האזוריות ובשים דגש על ערכים ליברלייים וחינוך טכנולוגי מתקדם).
זוהי, אם כן, קריאת כיוון לחזון חינוכי, מבוסס ערכים ליברליים-דמוקרטים. חזון התואם את אופייה ועברה של המושבה. חזון הנועד להתגבש לכדי תכנית פעולה קונקרטית ופרקטית למועצה הבאה – לישום גישה חינוכית בריאה, תואמת צורך וצופה פני עתיד.
ומלבד זאת, את הררי צריך להחליף!
מדור לעומקם של דברים, יולי 2023, מאת מורן מן
